my shit

כְּתִיבָה שֵׁם עֶצֶם - נְקֵבָה רִשּׁוּם אוֹתִיּוֹת, הַבָּעַת רַעֲיוֹנוֹת וּמֻשָּׂגִים בְּאוֹתִיּוֹת כְּתָב.

מלקטת דקות של הצלחה, רגעים של שמחה, שניות של גוף נינוח, שעות של השראה וכתיבה, רבע שעה של קריאה מרוכזת עד המחשבה שמנתקת, דקה של צחוק ואז הרבה דקות של דאגה וחשש.

בחודשים האחרונים אני כותבת מילים. אני כותבת אותן בעיקר בראש, מנסה לתת להן מקום, צורה ונפח מנסה לבדוק את נכונותן, את כובדן ומשקלן

יש אנשים שמשנים סטטוס כשהם חוגגים 40 או 50, מתחתנים או מתגרשים, הופכים להורים בפעם הראשונה... בשנה האחרונה אני החלפתי סטטוס פעמיים- מבריאה לחולה ומחולה למחלימה.

אני מלכת המדבר של גופי.

כל עוד הדרך הייתה ברורה, כל עוד הייתה לי תוכנית ביד אנשים שתומכים בי מלפני, מאחוריי ומצדדי - לא פחדתי.

עבר שבוע מהטיפול הכימותרפי האחרון. תחושת הקלה מתמקמת לי בשיפולי הבטן ואני לאט לאט משחררת את השליטה ונותנת לרגש הזה להציף את כולי. בזהירות רבה, יש לציין.

ש את המשברים האלה שמערערים את כל היסודות, הכל מתפרק בהם וצריך לאט לאט לבנות את הכל מחדש. זו לא צמחיה, זו הישרדות. זה פירוק של ה-כ-ל ואז הרכבה מחדש. מה יצא? אין לדעת? מי ישאר? שאלה טובה...

כמה ערך ותחושת שייכות אנחנו מפיקים מעשייה. כמה כוח נותנת לנו התעסוקה, השייכות.

אי אפשר לשקר לנפש, היא לא חלק מהמחבואים שאנחנו משחקים עם העולם.