רפלקציה

לפני חודש נרשמתי לקורס DJ, זה היה חלום שלי שהגשמתי לעצמי. 

העונג שמוסיקה גורמת לי, הוא נדיר

הפוקס הוא חד פעמי 

החיבור לעצמי הוא עוצמתי. 

במהלך הקורס יש לנו שיעורי בית שבהם אנחנו צריכים לכתוב רפלקציה על הסט שערכנו. רפלקציה. איזו מילה יפה  להעברת ביקורת עצמית. מילה מכבדת. מנומסת. 

האסימון נפל. מילים שנאמרו לעברי, רמזים וגם חברות שהיו מספיק כנות וישירות להגיד לי שאני לא יכולה להמשיך להעמיד את עצמי על סרגלים. לחפש את האשמה בי. לקחת אחריות. 

כמה הרגלתי את עצמי להעביר עלי ביקורת. על ההחלטות, המעשים, המילים שנאמרו, המילים שנשתקו, המגע שהיה צריך להינתן, החיבוק, הלב שלי שכל כך נחבט לא עמד בכל זה. 

אני בימים של מחשבה, של רפלקציה, של שיקוף לעצמי את עצמי ואני נכשלת. אני עולה מדרגה ומועדת, עולה ומחליקה שתיים למטה. וכמה עוד אפשר לטפס, ריבונו של עולם, כמה עוד?? 

נשים טובות סביבי משקפות לי אותי. הן משתמשות במילים טובות, חומלות,  מרימות, מחמיאות. עליי. וזה גורם לי לבכות. 

זה שבוע של התבוננות פנימה. של השלמה איתי, עם מה שקיים. ההבנה שאני עולם. עולם ומלואו.                   ובקרוב (אינשאלללה) תגיע ההפנמה הפנימית והקבלה. 

אני לב. כולי לב. שמחפש מקום שליו מספיק להמשיך לפעום בו. 

ועד אז,

אני אמשיך לעלות 

ולנחות.

ולעלות

ולנחות. 

כמו עוף החול.