האמת, שידעתי.
תמיד ידעתי. הבנה עמומה כזו שיום אחד ניפגש בדרך כזו או אחרת.
לא, אל תצקצקו בלשונכם הרוחנית על זימון ויצירת מציאות. זה לא המצב במקרה הזה. זו ידיעה נוכחת, כואבת מרגיעה ומפחידה בו זמנית.
ובכל זאת, הייתי מופתעת.
לא בכיתי, לא זעקתי אבל למרות הידיעה הופתעתי.
הופתעתי מהמציאות, הופתעתי מחוסר היכולת של אלוהים לתת לי רגע להיות בדבר אחד ורק לאחר שאחזיר את כוחותיי לעצמי לעבור לדבר הבא.
הופתעתי שהופתעתי.
ואז הבנתי.
זה נוכח, קורה ממש עכשיו בחיי, בגופי ללא התייחסות לשום דבר אחר- לא משפחה,לא ילדים, לא קורונה, לא ממשלה בוגדנית, לא פקידי אוצר אטומים ולא עסק שליבו נדם ברגע אחד וממש ברגעים אלה אמור לחזור לנשום. זה מה שקורה כרגע בלי התחשבות.
והפחד עוטף את הכל,
לרגעים חונק כל מחשבה אחרת
ולעיתים נסוג לפינה נסתרת ומאותת בפנס בשפת הסתרים שלנו שלא אחשוב שהוא נעלם.
והאמונה שיהיה בסדר מלווה כל נשימה, כל שיחה, כל חיבוק
אני בריאה, פשוט יש לי סרטן השד.
לא זימנתי אותו
לא ציפיתי לבואו
לא רציתי אותו בחיי
אבל הוא כאן, איתי בתוכי.
אני מבורכת בידיעה מוקדמת
אני בריאה
אני עטופה
ואני אומרת לכם,
הכל יהיה בסדר
הכל כבר בסדר.