בחודשים האחרונים אני כותבת מילים.
אני כותבת אותן בעיקר בראש, מנסה לתת להן מקום, צורה ונפח
מנסה לבדוק את נכונותן, את כובדן ומשקלן
ולפעמים הן נעלמות לי בדרך, מתאדות בראש ומתפוגגות
ולפעמים הן חוזרות, דוקרות את ליבי ולא מרפות
ולפעמים הן גם יוצאות החוצה לחופשי, אל הדף
אל העולם.
הן יכולות לפגוע, לשרוט ולפצוע אותי או את מי שקורא אותן
אבל לי כבר פחות אכפת.
אני כבר פצועה.
♥
והשמחות הן כמו טיפות
ניקוות בתוך באר ריקה.
טיפה אחר טיפה
הן מתנפצות בקרקעית.
ואני עומדת בתחתית הבאר
אוחזת בליבי היבש
מביטה למעלה,
ויש בי ציפייה לטיפות
ופחד מההתנפצות.