ביולי 22 כתבתי את הפוסט האחרון בבלוג.
מאז לא כתבתי פה יותר למרות שהמשכתי לשלם על הדומיין והכל.
הידיעה, שהתיעוד של המסע שלי עוד נמצא הרגיעה בי איזה כאב. לפחות עד היום.
קראתי את הפוסט האחרון ולא הזלתי דמעה, לא התרגשתי עד עמקי נשמתי. ולמה? כי זו אני, זו עדיין אני. שנתיים וקצת אחרי ומעט מאוד השתנה בי, מעט מאוד השתפר אצלי וחלק מהדברים אפילו התפרקו יותר וחלק מהם אולי טיפה יותר אסופים אבל הם שם.
בימים האחרונים אני מסתובבת עם הגוש הזה בטן, בעקבות שיחת טלפון וכמה משפטים מקריים שנאמרו.
שוחחנו על הזוגיות שהיתה, על הנקודות שהיו בהן סימנים מקדימים, על הנזקים שקרו בעקבות התקופה המאתגרת הזו שבו כל אחד מאיתנו ניסה להיאחז בזוגיות שלו.
אני אפילו לא זוכרת מה בדיוק נאמר לפני אבל המחלה שלי עלתה בשיחה ואז הוא אמר "די, זה היה. זה נגמר". שתקתי וחייכתי לעצמי, לקחתי עוד שאיפה מהג'וינט, נשפתי את כל האויר ואמרתי "עזוב, זה נושא עמוק מידי לשיחה עכשיו". התכוונתי שזה נושא כואב מידי, חשוף מידי, פוצע, שהכל עוד מדמם, שמי אמר שזה עבר? מי אמר שזה נגמר?
"...בכל פעם אני נזכרת
בכל יום אני זוכרת
בעצם, לרגע לא שכחתי."
זה ציטוט מתוך הפוסט האחרון שלי "למה את לא כותבת?" ושום דבר לא השתנה מבחינתי. שום דבר. אני בכל פעם נזכרת, אני בכל יום זוכרת, בעצם לרגע לא שכחתי.
הכל בוער במדינה והכל שורף בתוך הלב, אנשים איבדו את היקרים להם מכל, איבדו בתים, יש 101 חטופים זרוקים ושכוחים והצער לעיתים משתק את הגוף.
והגוף שלי כואב יותר מתמיד, אני מלאה בסימנים כחולים שבאים והולכים כאוות נפשם, עושים בבשרי, בדמי כרצונם. תזכורת תמידית וכואבת למצב החוסן שלי ולגוף שחלש.
והלב שלי התרסק למליון רסיסים קטנים שאני מנסה לאסוף בכל דרך אפשרית.
ואני שמחה ועצובה בו זמנית. אני שלווה וכועסת ביחד. אני ערה ועייפה תמידית. אני אוהבת ושונאת. ובעיקר בעיקר עדיין מחלימה.
זה לא עבר. זה לא נגמר. זה לא היה.
זה פה. חרוט לי על הגוף. על החזה המצולק. על הבטן החלולה. על נשיות שאיננה.
זה פה. בכל שערה שצומחת ובכל אחת שנושרת. בכל מילה שנאמרת ובכל אחת שבחרתי להשתיק. בכל חיוך יש את ההסתרה. בכל ריקוד יש את החשש שזה יסתיים. בכל צחוק יש בכי.
וככל שהטוב מגיע, כך הפחד מחלחל יותר ויותר.
ככל שהזמן עובר, כך החשש ממה שעוד עלול לקרות מתעצם.
ככל שהלב מתאחה, כך גדל הסיכון שהוא יתרסק שנית.
באותה נשימה אני חיה, אני אמא, אני עובדת, אני מביאה ערך לעולם, מביאה את הידע שלי, מביאה את ההומור, את הצחוק, את המוסיקה, את השמחה ואת הלב שלי חשוף ופגיע.
מקווה שאפגוש אנשים שידעו שאצלי, הכל מתקיים במקביל.
מקווה שאפגוש אנשים שיוכלו להעריך את כל זה, לנהוג בי ברגישות ולגעת בי ברכות.
ועכשיו אני הולכת לשים מוסיקה בפול ווליום, לרקוד ולתת לצלילים לעשות את הריפוי שלהם.
תודה שקראתם.