my shit

אני סולחת לעצמי על חיוך מזוייף ומבט של "אני בסדר" כשבפנים הכאבים מרסקים את הכל, אני סולחת לעצמי שציפיתי שתראו, שתגעו, שתערסלו, שתשאו אותי על כפיים.

ענייני קורונה ובידוד של הילדים גרמו לכך שהטיפול נדחה לאחרי ראש השנה. חודש ימים בלי כימו זה המון... אבל זה עדיין לא מספיק בכדי לשקם את הגוף

הבריאות מאוד חשובה כדי שנוכל להמשיך להתקיים בגוף שלנו, בחיים האלה. אבל. ויש פה אבל גדול.

הנחתי יד על הירך שלו, ליטפתי אותו קלות ולרגע הרגשתי שוב אמא... (תחושה שנעלמה לה מאז שאני הורדתי הילוך ואבישי בהילוך שישי).

אף אחד לא יודע למה אף אחד לא אף אחד לא יודע כמה אף אחד לא...

התחושה היא שהגוף שלי נשמט לי מהידיים, נוזל... ואין לי אפילו כוח להרים את החלקים של עצמי.

יכול להיות שזה קשור לזה שאני כותבת את מה שעל ליבי בכזו פתיחות ואולי הפתיחות היא זו שמאפשרת לאחרים להזדהות איתי ולכאוב את כאבי.

עשרים שנים עברו מהצבא, עשרים שנים שהצבא הוא זיכרון טוב, מחזק, מגבש, מאתגר עשרים שנים מאותה נערה עם קרחת שמשחקת אותה ג'י איי ג'יין,

לפעמים יש רק את הדחף הזה לכתוב בלי שבאמת יש מילים שמבקשות לצאת.

אם הייתם שואלים אותי, הייתי עונה שברור שאצא מזה. ברור שאבריא. העניין הוא עם הצלקות בגוף ובנפש שישארו אחרי ומה לעזאזל אני אעשה איתם?!

ואני מצאתי לעצמי דרכים אחרות לתקשר, להוציא את הרגש החוצה- הליכה עם מוסיקה טובה, הבלוג הזה ואכילת ראש מאסיבית לחברות.