כבר חודש לא היה לי טיפול.
ענייני קורונה ובידוד של הילדים גרמו לכך שהטיפול נדחה לאחרי ראש השנה.
חודש ימים בלי כימו זה המון... זה עדיין לא מספיק בכדי לשקם את הגוף
אבל זו היתה מעיין הצצה לעתיד, לאיך החיים שלי יכולים להיראות כשאסיים הכל.
מינוס הילדים שבבית 24/7...
באופי שלי אני אישה שאוהבת לעבוד, אני עובדת מגיל 14 (לא כי הייתי חייבת, אלא כי אהבתי את העצמאות שלי)
אני אוהבת להיות עסוקה, למלא את ימי בתוכן ובערך והואקום הזה של חוסר המעש וההתמקדות בהחלמה לא עושה לי טוב.
בערב החג, אבישי ואני שוחחנו על איחולים לעצמנו לשנה החדשה
אני איחלתי לעצמי לסנכרן את הקצב בין המחשבות של הראש ליכולת של הגוף.
אולי זה האופי של להיות עצמאית שגורם לראש כל הזמן לייצר רעיונות, אבל בחייאת... קצת שקט לא יזיק פה...
כי אם יש משהו ש"ההצצה לעתיד" גרמה לי להבין זה שתהליך ההחלמה עוד ארוך ולגוף שלי יקח עוד הרבה זמן עד שהוא יצליח להדביק את
הקצב של המחשבות או אפילו את הקצב של עצמו...
זה יקח זמן. ואני צריכה לקחת נשימה עמוקה. ואין לי סבלנות...
לא כי משהו מחכה לי, לא כי יש לי למה להתעורר בבוקר של אחרי מבחינת תעסוקה.
אין לי סבלנות, כי אני מתגעגעת לעצמי ורוצה כבר לפגוש אותי.