בְּטֵלָהּ.
מִתְבַּטֶּלֶת.
מְבַטֶּלֶת.
מְבֻטֶּלֶת.
כך קמתי הבוקר אחרי עוד לילה רדוף.
כמה ערך ותחושת שייכות אנחנו מפיקים מעשייה.
כמה כוח נותנת לנו התעסוקה, השייכות.
בימים האלה, כפי שאני חווה אותם, כשכולי מצטברת לכדי תופעת לוואי אחד גדולה שמסתובבת ביקום
תחושת ההתבטלות גדלה.
לא ממקום טוב, אלא ממקום של ביטול.
אני לא מסוגלת להיות האמא שאני רוצה, שהייתי
אני לא מסוגלת להיות החברה שאני תמיד
וגם לא האישה.
אני אחרת, מבוטלת.
כל קיומי מתכנס כרגע לתופעות לוואי- לעקצוצים בידיים וברגליים שמונעים ממני פעולות פשוטות ומוכרות, לכאבי שרירים ומפרקים
שמתעצמים יותר ויותר ככל שאני מתקדמת בטיפולים, לגלי חום שעושים בי שמות והופכים לילה ליום, לזה שאני לא אני יותר.
ויקח זמן עד שאחזור להיות.
"את אחרת", כך אמר לי אחד מהחבר'ה, כשנפגשנו בפאב המקומי לפני הסגר הקודם, "את אחרת, פחות כייפית"
ואני, שהופתעתי מהכנות המתפרצת לעברי בום בפרצוף עניתי בכנות "כן, אני אחרת. ואין לדעת אם אי פעם ההיא תחזור".
ויש שיגידו שאני דרמטית.
שעכשיו, כשנמוך, לא ניתן לראות את האור את האופטימיות ואת זה שהחיים יחזרו להיות טובים.
שיגידו.
(הלוואי שלעולם לא) נראה אותם מבוטלים כל כך מעצם קיומם, מכל המהות שלהם.
(הלוואי שלעולם לא) נראה אותם מזוקקים לשקית שתלויה על עמוד, ניזונים מרעל שזורם בכל וריד ומחרב כל חלקה טובה, מחסל את תאי
הסרטן ואת תאי האופטימיות, זורם בעקביות חסרת מעצורים בוורידים והורג את הגידול ואת השמחה.
בַּטָּלָה.
הלוואי והייתי יכולה לראות בבטלה משהו טוב, התחזקות.
ואולי עוד אראה, אין לדעת.
כרגע זה המצב, לרע ולרע
ליקוט אחר הזדמנויות להיות משהי שהייתי פעם.