my shit

יכול להיות שזה קשור לזה שאני כותבת את מה שעל ליבי בכזו פתיחות ואולי הפתיחות היא זו שמאפשרת לאחרים להזדהות איתי ולכאוב את כאבי.

עשרים שנים עברו מהצבא, עשרים שנים שהצבא הוא זיכרון טוב, מחזק, מגבש, מאתגר עשרים שנים מאותה נערה עם קרחת שמשחקת אותה ג'י איי ג'יין,

לפעמים יש רק את הדחף הזה לכתוב בלי שבאמת יש מילים שמבקשות לצאת.

אם הייתם שואלים אותי, הייתי עונה שברור שאצא מזה. ברור שאבריא. העניין הוא עם הצלקות בגוף ובנפש שישארו אחרי ומה לעזאזל אני אעשה איתם?!

ואני מצאתי לעצמי דרכים אחרות לתקשר, להוציא את הרגש החוצה- הליכה עם מוסיקה טובה, הבלוג הזה ואכילת ראש מאסיבית לחברות.

ומרים שכשנסגרת דלת נפתחות עוד הרבה אחרות, אני רוצה להאמין שכך יהיה ובטוחה שאמציא את עצמי מחדש. מי יודע באיזה פורמט??? ONLY TIME WILL TELL ♥

אז בואו רגע, השר לעניין תחת ופרופ' כלום בואו תנסו להרגיש איך זוג אנשים עצמאים לחלוטין כלכלית, בני 40+ מוצאים את עצמם יושבים מול עו"ס ומגישים בקשה להנחה לקיטנה של הילד.

לפעמים אני מדמיינת שמגיע משהו שפשוט מסדר את הכל. כמו משיח שמרפא, מחבר, מאחה ומביא איתו את הגאולה והישועה. רק אחר.

חיכינו (הפלסטיקאי, אבישי ואני) את המקסימום שיכולנו כדי שהאיזור ירפא וזהו. לא יכולתי להמתין יותר. רציתי לגמור עם זה ודי.

כולן משרבבות שפתיים למצלמה במטבח, בבית קפה או סתם במפגש עם חברה.

ואני חלילה לא רוצה שזה ישמע כפוי טובה זה פשוט חלק מהאימון שלי להגיד באמת את מה שאני צריכה.