במהלך טיפולי הכימותרפיה כל הזמן מדברים על מערכת החיסון, או על העדרה...
על זה שהטיפול מדכא את המערכת החיסונית, כל אפצ'י תמים הופך להיות מיני פצצת אטום וכל חום של ילד זה כמו הגהינום בכבודו ובעצמו.
אני משתדלת להישמר אבל זה לא תמיד מצליח.
כי איך אפשר לא לחבק את הבן שלי שהוא חולה? לא לאפשר לו להתכרבל איתי וללטף את ראשו? אלה רגעי החסד שנותרו לי כאמא לבנים.
איך אפשר לא להיפגש עם חברות במשך תקופה כל כך ארוכה? ועוד אחרי הקורונהשיט?
איך אפשר לדכא את המערכת הרגשית? היא יותר חשובה בעיני מהחיסונית כי בלעדיה אני אחדל להתקיים.
הרי גם כך, לחיות בבית שכולו טסטוסטרון זה לא פיקניק (או שזה פיקניק שהופך לעל האש,מבחינת האוכל).
סקאלת הרגשות נעה בין רעב לעצבני, כל מה שבאמצע לא באמת מקבל מקום.
ואני מצאתי לעצמי דרכים אחרות לתקשר, להוציא את הרגש החוצה- הליכה עם מוסיקה טובה, הבלוג הזה ואכילת ראש מאסיבית לחברות.
כי רגש, כמו חרא, צריך לצאת החוצה.
אחרת, אבוי לנו.
שיחות העומק פה בבית מסתכמות הבהרה אחת, לרוב ציווי.
כיף. טוב. די. אוקי.
כשיסתיים הפרק/המשחק/הסרטון זה הדיאלוג הכי מתקדם שהיה פה בתקופה האחרונה.
ואז גם אני לומדת לשתוק. לומדת לקבל את המצב AS IS.
כי אי אפשר לתקן עולם וזו הצלחת שקיבלתי אז מה אם אני לא תמיד מתחברת למאכלים?
העיקר הבריאות.