כתבתי את הפוסט הזה לפני חמש דקות ובהיסח הדעת מחקתי אותו.
בשניה הראשונה צעקתי "אוף" כי הייתי צריכה לאסוף את כל האומץ שיש לי בגוף בשביל לכתוב את המילים האלה.
אבל זה לא משנה, המילים כבר נעלמו וצריך לכתוב במקומן מילים חדשות.
מסתבר שאפשר להרגיש מאוד עטופה ומאוד בודדה בו זמנית.
ואני באמת מלאת תודה לכל מי שעצר לרגע לשלוח מתנה, פרחים או כל דרך אחרת של תשומת לב.
אבל אין לי צורך בעוגה אם אין לי עם מי לשתות איתה קפה...
ואני חלילה לא רוצה שזה ישמע כפוי טובה
זה פשוט חלק מהאימון שלי להגיד באמת את מה שאני צריכה.
אני, שהייתי רגילה להיות בעשייה 27 שעות בימימה
אני, שתפקדתי בפול גז סביב העסק, הילדים, המטבח
אני, שתמיד התנדבתי והענקתי
יושבת בבית רוב היום, לא מרגישה עדיין מספיק בטוחה לנהוג, חושבת על מה יהיה הלאה
ומרגישה שהחיים קורים לאחרים ואצלי הכל נעצר.
ברגע אחד, העולם שלי התהפך
ולא משנה כמה אסתטי אציג את זה כלפי חוץ
זה עדיין פאקינג שיט.