תהום לפניך
אם היית עומדת לפני תהום
מה היית עושה?
ברור שלא היית קופצת ישירות אליה,
היית הולכת כמה צעדים אחורה ומאוד נזהרת מהקצה.
ואם היו דוחפים אותך? והיית נופלת? מה היה קורה אז?
סיטואציה שאי אפשר אפילו להתחיל לדמיין אותה.
אז אותי החיים דחפו לתוך התהום
ואני יכולה לספר לך שזה מפחיד, שזה פחד קיומי שמערער את כל האמונה והספק שאצליח לצאת מהתהום מתחיל לנקר ושאלות קיומיות מתחילות לחלחל ולערער את כל מה שידעתי עד עכשיו.
ברגעים של נחישות נאחזתי בקירות התהום בציפורניים והתחלתי לטפס, צעד אחר צעד, ולפעמים הכל קורס סביבי ואני מוצאת את עצמי שוב בתחתית.
ולפעמים אני מצליחה להתקדם ולראות את השמיים, השמש והחיים קוראים לי.
"תהיו טובים אליי כשאצא מפה", אני מבקשת, לוחשת לעצמי.
וברגע אחד הצלחתי לעלות מהתחתית ולגעת באדמה המישורית, להגיע למקום שכולם נמצאים והמשיכו את חייהם כאילו לא קרה דבר.
והשמש שוטפת את עייני והאמונה חודרת לליבי וממלאת את כל חדריו.
"הצלחת" אני אומרת לעצמי ובא לי לצעוק את זה אבל הקול לא יוצא ממני.
היום אני יודעת שיש עוד המון א.נשים שנמצאים בתהומות דומים לשלי, היכולת לצאת מהמקום הנמוך והעמוק הזה לא מובנת מאליה.
אם תפגשי פעם תהום, אל תפחדי
האמיני בעצמך, ביכולותיך ובנחישותך.
ותסתכלי על השמש. תמיד תסתכלי על השמש.