שומקום.

עבר שבוע מהטיפול הכימותרפי האחרון.

תחושת הקלה מתמקמת לי בשיפולי הבטן ואני לאט לאט משחררת את השליטה ונותנת לרגש הזה להציף את כולי. בזהירות רבה, יש לציין.

עבר שבוע מהטיפול הכימותרפי האחרון,

וכמה אני שמחה מ1 עד 10?

מליון!

ולמה לא רואים את השמחה הזו? כי עברתי תופת. כי הימים האלה חרוטים לי על העור וקשה לשחרר אותם. כי אני מפחדת מאוד מהעתיד.

אבל לגוף יש קצב שונה מהלב והוא שועט קדימה, דרוך ומוכן להתמודד עם מה שיבוא. העננה שערפלה את עיניי בחודשים האחרונים מתפזרת לה לאט לאט וקרני שמש וקשתות מקשטים את שדה הראייה. 

לפני כמה ימים קראתי פוסט בפייסבוק שנכתב באחת מקבוצות התמיכה לחולות סרטן, הפוסט עסק ברחמים עצמיים ויחסי הציבור הגרועים שיש להם.

האמת, שזה ממש הצחיק אותי כי זה מאוד נכון,

לרחמים עצמיים יש חרא של PR.

וחבל כי הם חשובים מאוד, חשובים לתהליך, להשלמה, לקבלה, להתמודדות.

אני מאוד ריחמתי על עצמי בתקופה הזו שאני עוברת ועוד ארחם...

ריחמתי על עצמי על שחליתי

ריחמתי על עצמי על הניתוח הקשה שעברתי שההחלמה ממנו עוד רחוקה מלהסתיים נפשית וגופנית

ריחמתי על עצמי בכל פעם שדקרו אותי למצוא וריד

ריחמתי על עצמי בכל טיפול שהזריקו רעל לתוך גופי

ריחמתי על עצמי על הקרחת

על תופעות הלוואי

על בגידת הגוף

על הקושי

על ההשמנה

על הבדידות

ריחמתי על עצמי על ההתמודדות שנדרשתי להתייצב מולה (ולא, אני לא מדברת על הסרטן)

ריחמתי על עצמי על האובדן של עצמי

ריחמתי על עצמי ועל זה שיש קורונה בעולם ואני חייבת להישאר בבית הרבה יותר ממה שאני רוצה

ריחמתי על עצמי על זה שאף אחד לא מבין אותי

ריחמתי על עצמי על זה שאף אחד לא באמת יכול להבין אותי

ריחמתי על עצמי על הרבה מאוד דברים 

ואני מתחייבת בזאת שעוד אמשיך לרחם

כי המסע לא באמת הסתיים, הוא ממשיך והוא יהיה ארוך...

אבל לא היה רגע אחד,

אף לא רגע אחד קטן 

שויתרתי.

לא ויתרתי על הרצון להיות בריאה 

ולייצר טוב לעצמי בתוך כל הרפש הזה שחיי היו בתוכו.

היו רגעים שהרגשתי עטופה ומחובקת

חברות וקולגות, משפחה קרובה ורחוקה, מכרים ואנשים זרים

שכתבו, שלחו, התקשרו, עזרו, פינקו, ליטפו והיו. בעיקר היו.

והיו רגעים שהרגשתי בודדה 

שראיתי רק את מה שלא ואת מי שנעלם. 

ואני סולחת לעצמי על כל רגש שעלה כי אי אפשר לכעוס על הנפש

כשרעל כימי מוזרם לתוכה וממלא את הכל.

"לא בא לי ללכת לשום מקום,

לא בא לי ללכת לשום מקום,

ולא בא לי גם להישאר

כי תכף מתחיל סיפור אחר..."

ומה עכשיו? לא יודעת.

בכל פעם שעולה השאלה הזו אני מנסה למצוא תשובות אבל לרוב השאלות נותרות ללא מענה.

ומה עכשיו? כרגע כלום.

שזה בעצם הכל.

להחלים. לחלום. לבהות. להבריא. לברוא.

לייצר מציאות חדשה, אופטימית וטובה יותר עבורי

לברוא לעצמי משהו אחר, חדש, שיצליח להכיל את טלי הישנה וטלי הורודה

את זו שקצת התייאשה ואת זו שעוד נלחמת

ובעיקר, להרבות טוב.

לילדיי, לאבישי, למשפחתי וחבריי

ולעצמי, כי חייב להיות פה טוב. פשוט חייב. 

לחצו פליי- 

"בוא ונמשיך לשיר
אפילו כשכל כך קשה לשמוח ".

שומקום.

הוקלט וצולם ע״י זמרות וזמרי ווקאלוסיטי בביתם.

פיצ׳רינג קווין פוקס ושלמה גרוניך.

 מילים ולחן: שלמה גרוניך Shlomo Gronich - שלמה גרוניך עיבוד: קווין פוקס Kevin Fox עריכת אודיו: אבישי לביא, ארז טל Erez Tal מיקס: אבישי לביא Avishay Lavie קליפ: שרון הלר-בר Sharon Heller-Bar