מחר כבר יש לי טיפול רביעי. הגיע החצי.
מרגיש לי כאילו רק אתמול היה לי טיפול שלישי.
נשבעת שרק לפני כמה ימים באמת הצלחתי להרים את הראש ולעשות משהו עם עצמי וגם זה לא ליותר מכמה שעות.
התחושה היא שהגוף שלי נשמט לי מהידיים, נוזל... ואין לי אפילו כוח להרים את החלקים של עצמי.
הימים עוברים בבטלה גמורה ובחוסר חשק, רק שהיום יעבור ויגיע כבר הלילה.
הילדים בחופש הגדול דורשים את שלהם ורואים את אמא'שלהם בתפקוד הכי נמוך שלה EVER.
הטיפול השלישי היה קשה ממש...
לא מצאו לי וריד והצוות לחץ שאעשה פיק ליין (כמו צינור כזה שמחובר ליד באופן קבוע עד לסיום הטיפולים הכימותרפיים)
סירבתי.
מבחינתי אם לא ימצאו לי וריד, אפשר לסיים את הסאגה הזו היום. כאן ועכשיו.
הרגשתי שזהו. שאני לא יכולה לשאת יותר סממן אחד של המחלה. מספיקה לי הקרחת. מספיקות לי הבחילות. מספיקים לי הימים במיטה.
מספיק!
חשבתי שהחשש מהטיפול הראשון יהיה השיא, אבל טעיתי
החשש גובר מטיפול לטיפול, מתופעת לוואי אחת לשניה וככל שהזמן עובר אני יותר ויותר בחששות.
מחר טיפול רביעי.
מסיבת חצי.
ואני חוששת מהכל ובעיקר עלי.