אתמול, בהפרש של שעות בודדות, הרגשתי ששיחקתי אותה והרגשתי מושפלת.
המנעד הזה מוכר לי, אני חיה בתוכו באופן יומיומי. לפעמים הקצוות לוקחים אותי ולפעמים המרכז שולט ומטשטש את החדות של הקיצון. למדתי את המעבר החד בין טוב לרע על בשרי. הייתי שם. משהו נחרט. ההבנה שדברים לא טובים קורים לאנשים טובים, קורים לי, השתרשה עמוק בגופי וזורמת בעורקיי בסמיכות לדם, לאלכוהול ולסמים. אין דבר שיכול להדחיק או להכחיש את ההבנה הזו.
את המילים האלה אני כותבת ביום האישה הבינלאומי, כתזכורת לעצמי. יומן אישי שאוכל לחזור אליו ולקרוא בו ולראות את כל גווני- הבהירים והכהים. את המילים האלה אני כותבת בחמלה עצמית, עם תלתלים מעוכים של בוקר, עם כוס קפה טעים, עם מלא כביסה לא מקופלת בסלון, מול חלון שטוף שמש חורפית ועם המון ציפייה, תקווה. השתוקקות שהטלפון יצלצל ויקרה משהו טוב.
את המילים האלה אני כותבת לעצמי. מי שקוראת את הפוסט אולי תוכל למצוא את עצמה בחלק מהמילים ואולי לא. לא משנה מה, אני מניחה אותן כאן.
אני יכולה להוביל זום באנגלית מול 35 אנשים מרחבי העולם, להיות רהוטה, קלילה, שולטת, עניינית עם דפיקות לב מהירות, עם רעד קל בידיים עם חשש שמתגנב לו ללב, עם רצון לדעת שעשיתי טוב עם הרגשה שהייתי טובה, ששיחקתי אותה! וכמה דקות אחר כך להתיישב באוטו ולא לדעת לאן מכאן?
שעות ספורות אחר כך, אני יכולה לשבת על ספה במרכז הארץ ולהרגיש מושפלת, לא מוערכת, שמזלזלים בי, שצוחקים עלי, להרגייש שהלב שלי מתפקע והגרון חסום מכל מה שאני רוצה להגיד ולהילחם בדמעות שלא יצאו. וללכת. כי אחרת אשבר לרסיסים.
אני יכולה להגיע לחברה ולהעמיד פנים ששום דבר לא קרה, אני יכולה גם להגיע ולהישבר. אני יכולה לספר. אני יכולה גם לא.
אני יכולה לחזור הביתה ולרצות לישון אבל לשקוע בסרט דרמה כלשהו בתקווה שהדמעות יחלצו ממני וישחררו את הלחץ המתגבר בראש.
אני יכולה לחרמש את כל העשבים השוטים בגינה ויומיים אח"כ להזמין מנקה לבית כי אין לי כוח יותר לעשות דבר ונמאס לי לעשות הכל לבד.
אני יכולה להיות קטנה, מובלת, נשלטת, ראש קטן, לבהות במסך המחשב שעות ולעשות את מה שצריך ותו לאו ואני יכולה להיות שדה, מובילה, דומיננטית, מצחיקה, אלפא, תקתקנית בלבוסטה. אני יכולה.
אני יכולה להכין רשימת מטלות מכאן ועד הונלולו ולהוריד תריסים, לעשות חושך ולהיכנס למיטה לישון.
אני יכולה להיות יוזמת ואני יכולה להיות פאסיבית. אני יכולה לשלוט באושר שלי ואני יכולה לחכות שמשהו יקרה והאושר יגיע עד אלי.
אני יכולה להחליט לצאת, לרקוד, להנות, ללבוש אווורול לטקס אדום צמוד (בפורים, כן?) גם בגיל 45 ולהרגיש טוב עם עצמי, לא לשים זין על אף אחד ויום למחרת להסתכל בתמונה ולא להבין מה עבר לי בראש.
אני יכולה להחליט לחתוך לעצמי סלט בריא ולתקוע אח"כ בסלי גריל עם קולה מול חתונמי.
אני יכולה לשלוח בעל למילואים ב7.10 ולהתגרש מיד לאחר שהוא חוזר. אני יכולה לרצות להתגרש ולהתגעגע לתחושת המשפחה.
אני יכולה לצחוק ולבכות בו זמנית. לאהוב ולשנוא. להכיל ולהוקיע. לכעוס ולחוש חמלה. לעטוף ולחנוק. אני יכולה לערבב בין הצבעים הבהירים ולבין הכהים ולצוף שם במרחב הרגשות שהם גם וגם.
אני יכולה. מותר לי.
העניין הוא שלא תמיד אני רוצה.
לרוב, אני רוצה להיות הגירסה הטובה ביותר של עצמי. לשלוט ברגשותיי, בתגובותיי. להחליט על הצבעים ולא לערבב אותם זה בזה, שלא יצא גוון של חום חרא.
בורא עולם, לא משנה מיהו, נתן לי את היכולות ומי שמי לבזבז אותן? אז אני יכולה הכל ולא תמיד אני רוצה. וכשאני רוצה אני פשוט הולכת, לא נשארת, זזה קדימה, שועטת אל המטרה כמו הלביאה שאני. שורדת ויהי מה. צוחקת גם כשעצוב, מבשלת גם כשיש בחילה, שטה במרווח הזה שנקרא החיים. פותחת את הלב גם אם אני מפחדת שהוא יזלוג מהסדקים.
ולפעמים כל מה שאני רוצה זה לקבל חיבוק. ואני לא יכולה.