לפני שבועיים נסעתי עם גיסתי ותוך כדי שיחה שהתגלגלה היא שאלה אותי למה אני לא כותבת יותר. זו שאלה שאני עוסקת בה הרבה בחודשים האחרונים ולא מוצאת תשובה אחת שהיא באמת הסיבה האמיתית שהמילים שמבעבעות בתוכי לא יוצאות אל הדף או המקלדת.
כשגיסתי שאלה אותי את זה, הבנתי שאנשים שמו לב שאני לא כותבת כבר. שהשיתופים שלי בפוסטים בבלוג, בפייסבוק ובאינסטגרם מועטים ואם הם כבר קיימים, הם כבר לא כל כך מתריסים וכבר לא צועקים את הטראומה. אתם בטח תייחסו את זה להחלמה. אני לא.
אני לא כותבת יותר כי המילים והרגשות שלי כואבים מידי.
אני לא כותבת יותר כי עבורכם עברתי את הסיוט, החלמתי והכל טוב.
אני לא כותבת יותר כי לראשונה אני מתביישת בכתיבה שלי.
אני לא כותבת יותר כי לראשונה אני חושבת שהבלוג שלי היה תולדה של מצב נתון, כואב ביותר שהשאיר אותי חשופה ופגיעה ולא כולם נהגו בי בכפפות של משי.
אני לא כותבת יותר כי עבורי עדיין לא החלמתי.
אני לא כותבת יותר כי הסרטן עדיין מגדיר אותי יום יום, שעה שעה, דקה דקה.
אני לא כותבת יותר כי אני עובדת ועסוקה במיליון ואחד דברים נהדרים שאני מאוד אוהבת וכלפי חוץ זה בטח נראה מושלם. לא?
אני לא כותבת יותר כי אני מפחדת לתת תוקף למילים ולרגשות.
זו תקופה ארוכה שאני לא מוצאת את עצמי.
כלפי חוץ הכל טוב-
אני עובדת ומתפרנסת
אני מקבלת תוצאות בדיקות שמראות על החלמה מלאה
אני מתפקדת בבית
אני יוצאת, נפגשת ומבלה.
אבל הבפנים…
הבפנים רחוק מאוד מהמילים הכתובות בפיסקה למעלה.
הגוף של כואב 24/7
המוח שלי פירה ואיתו גם הזכרון
אני לא מספיקה 40% ממה שאני רגילה. ממה ש"טלי של פעם" הספיקה
אני לא מצליחה להירדם בלילה
אני לא מצליחה להתעורר בבוקר
בכל שבוע כואב לי איזור אחר בגוף
בכל שבוע יש יום אחד לפחות שכואבים לי כל האיזורים בגוף
בכל פעם שאני מסדרת את התלתלים אני נזכרת בקרחת ובפנים העגולות מתרופות
בכל פעם שאני אוספת את השיער לגולגול אני נזכרת ב"טלי של פעם" וזה מכאיב
בכל פעם אני נזכרת
בכל יום אני זוכרת
בעצם, לרגע לא שכחתי.
וזה דיסוננס.
נהייתי אלפות השקרים.
אני משקרת על בסיס יומי, שעתי.
אני משקרת כשאני מעמידה פנים שלא אכפת לי ממעשים של אנשים ובעצם אני נפגעת מהם עד עמקי נשמתי
אני משקרת כששואלים אותי מה שלומי ואני אומרת שהכל בסדר
אני משקרת כשאני אומרת שאני מסוגלת לעשות משהו כשבפועל אין לי מושג מאיפה להתחיל
אני משקרת לעצמי.
ובאותה נשימה, אני בוחרת
לקום בבוקר (למרות שזה מאבק ולפעמים מרגיש מיותר לגמרי)
להיות האדם הכי טוב שאני מסוגלת (למרות שיש כל כך הרבה רוע מסביב)
להיות אמא טובה (למרות שזה פאקינג קשה ולא מתגמל)
להיות בת זוג (למרות הפער הרגשי שאני מרגישה כאישה מחלימה מסרטן שד)
להיות בת טובה להוריי שכל כך זכאים לזה
להיות אחות, כלה, גיסה למשפחתי האהובה
להיות עובדת מסורה (למרות העומס הפיסי והרגשי)
להיות חברה מכילה (למרות שאני כבר זמן ארוך לא מוצאת את עצמי במפגשים חברתיים ומרגישה זרה)
להיות. להיות אישה. להיות שמחה. להיות בריאה.
אני בוחרת לצפות בכל יום לנס.
אם זה יהיה אחד הפוסטים האחרונים, אני לא יודעת
אולי בעוד שבוע ארגיש אחרת ואכתוב גם על זה.
מה שבטוח, שגם שעכשיו אתם יודעים שאני משקרת-
בבקשה תמשיכו להעמיד פנים שאתם מאמינים לי.
זה חלק מהדרך…
♥ טלי.
השיר בתמונה הוא שירו של נתן אתרמן "זמרה" מתוך אוספיו שיריו "שירים שמכבר".