לפני כמה ימים הייתי באימון כושר בסטודיו בו אני מתאמנת ותוך כדי ארגון הציוד במקרה שמעתי שיחה בין שתי מתאמנות. האחת סיפרה לשניה שהיא עברה כריתה של השד ומיד נדרכתי. נדרכתי כי המתאמנת שסיפרה נראית לי כל כך שלמה וכל כך נהדרת שרציתי לשאול כמה זמן עבר כדי שאדע כמה זמן יקח לי, כדי שאוכל להתחיל לספור.
מאז הגילוי שלי אני סופרת
806 ימים מהגילוי על הסרטן
752 ימים מהניתוח הראשון
665 ימים מהכימו הראשון
430 ימים מהכימו האחרון
322 ימים מהניתוח הארון
חודשיים וחצי מאז שהתחלתי לעבוד בעבודה חדשה
שנה וחודש מהפוסט הראשון בבלוג
שנה בלי קליניקה
עוד 12 שעות עד שאניח את הראש על הכרית
15 שעות עד שאצליח להירדם
ואז 5 שעות עד שיגיע הבוקר
6 שעות בעבודה
שעה נסיעה
שעה עד שתסיים מכונת הכביסה
15 דקות עד גל החום הבא
כמה דקות בשעה כואב לי
כמה שנים זה עוד ימשך?
מלקטת דקות של הצלחה, רגעים של שמחה, שניות של גוף נינוח, שעות של השראה וכתיבה, רבע שעה של קריאה מרוכזת עד המחשבה שמנתקת, דקה של צחוק ואז הרבה דקות של דאגה וחשש.
נהייתי פחדנית, מפחדת משמחות, מרגעים טובים, מתגובות, מלהיות השראה, מלהיות נושא שיחה, מפחדת מהרגע הבא ופשוט מחכה שזה יסתיים.
ולצד אני הספירה אני חיה, מתנהלת בעבודה, עם הילדים, בבילויים ובלתכנן קדימה בזהירות.
מצלמת לי רגעים של ניצחון שיהיו לי בדקות של הפחד, כשזה מציף ולא נותן לשום רגש אחר להיכנס ללב.
מלקטת חיבוק, נגיעה, מבט אוהב ומנסה לקעקע את העור בהם במקום בצלקות הניתוחים.
יש לי עוד לפחות 2580 ימים, עפ"י הפרוטוקולים הביטוחיים, עד שאחשב כבריאה
ובינתיים אני סופרת כל דקה של תחושה שאולי מתחילה להתקרב למחלימה.
וגם אם האימון היה גרוע, כי בכל דקה ספרתי את הזמן עד הסוף, החלטתי להנציח רגע של הצלחה קטנה, לפחות עבורי.
1
2
3
לפרסם.