לפני כמה ימים התכתבתי עם מכרה שאובחנה עם ממצא סרטני. כל מקרה כזה 'זורק' אותי קצת אחורה ובמיוחד בתקופה של מעקבים ובדיקות- מי אמר פוסט טראומה ולא קיבל??
כשהיא קראה את התהליך שעברתי היא כתבה לי שאני מדהימה. עניתי לה שלא, אני לא מדהימה אני הישרדותית. היא התעקשה ואני התעקשתי בחזרה ומזל שור בד"כ מנצח.
לפעמים אנשים קוראים לי גיבורה, מדהימה, חזקה, השראה, אלופה.
"את כל כך חזקה," הם אומרים, "כל כך אמיצה." ואני? אני לא מרגישה כך. לא ממש. ממש לא.
כשאבחנו אצלי את הסרטן, לא הייתה לי באמת בחירה. מה האפשרויות שעמדו בפניי? לקבל טיפול או לא לחיות. זו לא הייתה החלטה אמיצה. זה היה אינסטינקט הישרדות בסיסי, פשוט וטבעי.
כמו דג שנסחף בזרם חזק. הוא לא "בוחר" לשחות נגד הזרם - הוא פשוט עושה את מה שדגים עושים כדי לא להיסחף. אין בזה גבורה, אין בזה אומץ מיוחד. זו הישרדות במצב נתון.
כך גם הטיפולים. לא "בחרתי" לעבור כימותרפיה. לא "החלטתי" להיות חזקה כשאיבדתי את השיער שלי, כשהקאתי שוב ושוב, כשהרגשתי שגופי בוגד בי. פשוט לא הייתה אפשרות אחרת. זה מה שהיה צריך לעשות, אז עשיתי.
וכל אותם רגעים שאנשים רואים כ"חוזקה"? כשחייכתי למרות הכאב? כשהמשכתי לתפקד למרות הפחד? זו לא הייתה גבורה. זו הייתה השלמה. השלמה עם המציאות כפי שהיא, עם העובדה שהחיים ממשיכים, שהעולם לא עוצר כשאת חולה. כל אותם אנשים שחושבים שאם חזרתי לעבוד אז אני חזקה וגיבורה ובעצם איזו ברירה היתה לי? אחרי הקורונה ובעל מובטל בבית? הרי ברור שהייתי מעדיפה להחלים ולהתחזק ואז לטוס לשבת מתחת לאיזה עץ קוקוס בתאילנד.
גיליתי שיש הבדל גדול בין להיות חזקה לבין להשלים עם המצב. חוזקה היא בחירה אקטיבית, היא מאבק. השלמה היא קבלה. היא להבין שחלק מהדברים הם מעבר לשליטתנו, ושלפעמים הדבר האמיץ ביותר שאפשר לעשות הוא פשוט להמשיך לנשום.
ואולי בזה טמונה החכמה האמיתית - בהבנה שלא כל התמודדות היא אקט של גבורה. שלפעמים, להיות אנושי זה פשוט לעשות את מה שצריך כדי לשרוד. בלי כותרות גדולות, בלי תארים של גיבורים.
איני רוצה שיקראו לי גיבורה על זה שהחלמתי ושרדתי.
אני פשוט אדם שנסחף בנהר סוער ועשה מה שיכול כדי לא לטבוע. אני לא מדהימה בגלל שהחלמתי - אני פשוט אדם שגופו עשה את מה שהוא מתוכנת לעשות, עם עזרת הרפואה המודרנית.
יש משהו משחרר בהכרה הזו. היא מסירה את נטל ה"צריך להיות חזק" ומחליפה אותו בחמלה עצמית, בהבנה שלפעמים, רק להיות, פשוט להיות, זה מספיק.
אני רחוקה מלהיות 'הוד-מדהימותה'. ככל שהזמן חולף ואני מתרחקת מהמחלה עצמה ושוקעת בתהליך ההחלמה האינסופי אני מגלה על עצמי מלא דברים ולומדת להקשיב לעצמי לאט לאט. בעיקר למדתי שאין לי זמן. אין לי זמן לחכות לפנסיה, אין לי זמן להמתין שדברים יקרו, אין לי זמן לריב, להתווכח,לשנוא, לכעוס... כל דקה שאני לא אוהבת, אהובה, שמחה, שלמה, מתענגת, מענגת, מתחבקת, מעניקה ומקבלת - היא דקה מבוזבזת. אין לי סבלנות לתהליכים ואין בי אורך רוח לאנשים שלא יודעים מי הם ומה הם רוצים. אני קצרה, אני חסרת סבלנות, אני לפעמים אפילו בלתי נסבלת. בדרך הזו אני "מאבדת" הרבה אנשים, איבדתי את בעלי, איבדתי חברות, איבדתי מערכות יחסים ואפשרויות שונות אבלל הרווחתי את עצמי.
מי שלא יכול להיות איתי בנמוכים, לא יהנה ממני בגבוהים. זו הדרך שלי לשרוד, למצות, לחיות. זו לא חוזקה וזה לא מדהים וזו לא גבורה. זו אני.