זה כבר כמה שנים שאפריל הוא חודש שנוי במחלוקת עבורי.
זה כבר כמה שנים שאני לא אוהבת את אפריל כמו שאהבתי בעבר.
אהבתי את ניחוחות האביב, את הפריחה המטריפה, את גווני הירוק שמרפדים את הטבע, את השמש שמלטפת אותי ברכות וצובעת את עורי, את ההכנות וההתרגשות לקראת יום ההולדת שלי ואת הטמפרטורה המושלמת שיש רק באפריל.
זה כבר כמה שנים שאפריל הוא טריגר. זה כבר כמה שנים שאפריל הוא בדיקות, מעקבים, סיפורים, תזכורות, משימות, מטלות ופחד. פחד עמוק ותהומי שאולי עוד רגע, אולי עוד רגע זה יקרה שוב.
כבר שנה שאני לבד. מתרגלת את הנפרדות. מגלה בעצמי חוזקות שחשבתי שנמחקו בכימו. מגלה בעצמי תכונות שחשבתי שנשרו עם השיער.
כבר שנה שאני לבד. חוקרת. חוקרת את הנפרדות, את הנשיות, את האמהות, את הזוגיות, את הביחד והלבד, חוקרת את הגבולות שלי ושל הסביבה.
כבר שנה שאני מסתכלת בעיניים פעורות על החיים האלה שאני קמה אליהם בכל בוקר ומבקשת מהם עוד.
מבקשת מהם שיהיו רכים ומכילים, אוהבים ומלטפים, זורמים ומכבדים, מענגים ושקטים.
שיהיו מספקים ומאתגרים, שיהיו נאמנים ומסורים, עוטפים ומשחררים.
והנה, אפריל. הוא הגיע שוב.
ויש בי איזה חוסר שקט פנימי שגורם לי לבדוק גבולות ולא תמיד להיות הכי קשובה לעצמי.
חוסר שקט פנימי שגורם לי להגיד "היי! אני כאן! ואני לא רוצה ללכת אבל אני גם רוצה אחרת".
ויש בי חוסר שקט פנימי שלא מאפשר לי באמת לחייך ובאמת באמת להיות, חוסר שקט פנימי שרוצה עוד ולא רוצה להניח אבל גם מאוד רוצה להרפות ולהתמסר.
כבר כמה שנים, חמש למען הדיוק, שאפריל הוא לא רק חודש בשנה, שהוא סמל לשברון גדול, לנפילה עמוקה, לצלילה.
כבר כמה שנים שאפריל הוא סמל לנצחון, להישרדות, להתחזקות, להתעצמות ועדיין משהו בו חסר.
בשנה האחרונה אני מתרגלת חזרה לעצמי. לא תמיד זה מצליח לי. לא תמיד זה יוצא כמו שאני מתכננת. לא תמיד זה מתפרש כמו שקיוויתי. אבל זה תמיד קורה כשאני עוצמת את העיניים ברחבת ריקודים, נותנת לקצב לחלחל ולפעום בתוכי, לערסל את הלב, לערבב את המחשבות, להניע את הגוף ולהתנתק. רק אני. רק אני.
אם אני יכולה לבקש משהו מהיקום אז אני מבקשת ממנו שהשנה שאפריל יהיה שונה.
שהשנה החודש הזה יצליח למלא אותי בתקווה, ברכות, במילים טובות ובמבט עדין.
שהשנה החודש הזה יביא איתו את הדבר שאני הכי רוצה- אהבה.